1פרשה שמינית: קריעת ים סוף י"ג, י"ז – ט"ו, כ"א פיסקה ראשונה: המסע במדבר י"ג, י"ז–כ"ב סדר בשלח2אחר שני הנספחים ההלכתיים, חוזר הכתוב לסיפור המאורעות. ולשם קשר אל הסיפור שקדם פותח הוא ברמז קצר לעניין המסופר באחרונה לפני הנספחים: ויהי בשלח פרעה את העם. אחר רמז זה אפשר להמשיך ולדבר על מה שקרה מאז ואילך. העניין הראשון שעליו מדובר כאן הוא כיוון מהלכם של בני ישראל. שלושה כיוונים היו אפשריים: אחד לצפון מזרח, אחד לדרום מזרח, ואחד באמצע. הראשון היה הכיוון של "דרך הים" הסמוכה לחוף הים התיכון, היא הדרך הצבאית של המצרים, שהיו משתמשים בה במסעיהם צפונה. האמצעי היה הכיוון כלפי באר שבע והנגב, המביא ללבה של ארץ כנען דרך ארץ מושבם של הפלשתים, לא הפלשתים שהתיישבו בדרום השפלה במאה הי"ב לפני סה"נ, אלא אותם השבטים, הקרובים להם קרבה גזעית, שכנראה קדמו להם והתיישבו בגרר ובסביבותיה על עניין זה עיין בספרי מנח עד אברהם, עמ' 142־141. הכיוון הדרומי־מזרחי, כלפי חצי־האי־סיני, לא היה מקרב את הנוסעים אל ארץ כנען, אלא אדרבה היה מרחיק אותם ממנה עוד יותר. ואולם, דווקא כיוון זה נבחר מתוך שלושתם. הראשון בוודאי לא היה מן הראוי, מכיון שעל הכביש הראשי היו המצרים שומרים שמירה מעולה על ידי חיל מצב סדיר החונה בכל אחת מתחנותיו, ומסע באותו הכביש לא היה שחרור ממצרים, אלא, להיפך, הכנסת הצוואר תחת עול מצרים יותר ויותר; ולפיכך אין הכתוב מזכיר כיוון זה אף ברמז קל. אשר לכיוון האמצעי, נאמר כאן כי לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, בכיוון החוצה את ארץ פלשתים המלה דרך פירושה כאן בתוך, באמצע דווקא מפני כי קרוב הוא, והיה מביא במוקדם את בני ישראל אל ארץ כנען; והסיבה היתה זו, כי אמר, כלומר חשב, אלהים, שהיה לחוש פן ינחם העם על שאיפתו לחירות משחק מלים: ולא נחם – פן ינחם בראותם מלחמה, אם מיד אחר ימים ספורים יגיעו לגבול ארץ כנען ויוכרחו להילחם בתושביה כשהם עדיין חלשים ברוחם מפני עול השעבוד, ושבו מצרימה, ויעדיפו לחזור לעבודתם הקשה ובלבד שלא יסתכנו במלחמה. דווקא בהתאם לחשש זה מסופר בבמד' י"ד, ד', כי כשהתקרבו בני ישראל לארץ הנגב ושמעו מפי המרגלים מה ששמעו על עוצם כוחם של התושבים, וראו מקרוב את סכנת המלחמה, אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.
